פסק-דין בתיק ע"פ 40653/07

1.         בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיא א' כהן) הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - " החוק").

על פי כתב האישום, במהלך שנת 2001, נרקם קשר רומנטי בין המערער לבין המשיבה מס' 2 (להלן - " המתלוננת"). המערער שכנע את המתלוננת בכזב למסור לו כספי ירושה שקיבלה על מנת שיושקעו, כביכול, ברכישת מגרש. כתוצאה מכך הועבר למערער סכום כולל של 244,600 ש"ח. התשלום האחרון, בסך 47,000 ש"ח נמסר למערער לאחר ששיכנע את המתלוננת בכזב להאמין שמרבית הסכום תועבר כהלוואה לצד שלישי בעבורה תזכה המתלוננת לתשואה חודשית נאה. בפועל הועברו סכומי הכסף לכיסו של המערער. לאחר שמערכת היחסים שבין השניים הסתיימה, דרשה המתלוננת את כספה, אך, למרות הבטחותיו, המערער לא החזירו למתלוננת.

הודאתו של המערער בעובדת כתב האישום ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לאחר שקודם לכן כפר המערער במיוחס לו ונשמעה  עדותה של המתלוננת. על פי הסדר זה, עליו נמסר לבית המשפט ביום 21/2/05, היה על המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 274,300 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה מיום קבלת הכסף ועד להשבתו בפועל, כשהתשלום אמור היה להיעשות עד ליום 20/6/05. בית המשפט התבקש להמשיך את הדיון לאחר חלוף המועד האחרון לתשלום הפיצוי, והמשיבה הודיעה, כי אם הפיצוי ישולם, היא תעתור לעונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי. ההגנה נותרה חופשייה בטיעוניה לעונש.

2.         ביום 23/9/07, למעלה משנתיים לאחר חלוף המועד המוסכם שעד אליו אמור היה להשתלם הפיצוי למתלוננת ולמעלה מ- 6 שנים לאחר שהמערער קיבל לידיו במרמה את הכספים, ומכיוון שהמערער לא שילם את מלוא הפיצוי אלא סכום של 53,000 ש"ח בלבד, נגזר דינו של המערער, כשבית המשפט לא היה מוכן לדחות עוד את מתן גזר הדין.

בית המשפט ציין בגזר דינו את עדות המתלוננת, לפיה היא סמכה על המערער כחבר קרוב, בהיותה בודדה וללא משפחת תומכת, כאם חד הורית המגדלת לבדה שני ילדים, והמערער ניצל את מצבה.

בית המשפט דחה את בקשת המערער לאפשר לו לפצות את המתלוננת לאחר שיסיים ריצוי מאסר בעבודות שירות, וגזר עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים; קנס בסך 25,000 ש"ח או 5 חודשים מאסר תמורתו ו- 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסרו, שלא יעבור עבירה של קבלת דבר במרמה. עוד חוייב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 221,000 ש"ח (274,000 ש"ח פחות 53,000 ש"ח ששולמו), כשסכום זה נושא ריבית חוקית והצמדה למדד החל מיום 1/6/01 ועד לתשלום בפועל.

3.         על גזר הדין הוגש הערעור דנן. טענתו המרכזית של המערער היא, שלא היה מקום להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, מה גם שענישה זו תפגע בסיכוי שהפיצוי ישולם למתלוננת במלואו או בכלל. המערער מסביר, כי נטל את הכספים מהמתלוננת כתוצאה מכך שהיה מסובך בחובות לשוק האפור ונתון לאיומים, כשכל העת בכוונתו להחזיר את הכספים למתלוננת.

לשיטת המערער, אין מדובר ב"מרמה במובנה הרגיל", שכן המערער הודה גם בחקירתו במשטרה בקבלת הכסף והוא מכיר בחובתו המוסרית והמשפטית להשיבו. לטענת המערער, הוא לא חדל ממאמציו לגייס את הסכום אותו הוא אמור להשיב למתלוננת, ורק בשל חוסר יכולת כלכלית לא עלה בידו הדבר, כך שבמובן זה המאסר מוטל עליו, הלכה למעשה, בשל חוסר יכולתו לגייס את הכסף.

עוד צויין בערעור, כי המערער בן 50, עברו נקי, הוא גרוש ומטפל בארבעה ילדים ובשלושת בנותיו של אחיו שנפטר בטרם עת.

בערעור נטען גם כנגד הריבית שהוסיף בית המשפט לפיצוי וכן כנגד השתת קנס כספי על המערער והמאסר שעל המערער יהיה לרצות אם לא ישלמו. נטען, כי מדובר למעשה ב"ענישה כפולה".

4.         אף כי המערער טען כנגד מרכיב הפיצוי שהיה כלול בגזר הדין, לא צורפה המתלוננת כמשיבה להודעת הערעור המקורית (על החובה לצרף את המתלוננת כמשיבה לערעור בו נטען כנגד הפיצוי, ראו רע"פ פלוני נ' מדינת ישראל, פסק דינה של כב' הנשיאה ביניש מיום 8/8/07).

בדיון מיום 25/12/07 מסר בא כוח המערער, כי אביו של המערער נפטר בספרד ונוצרה אפשרות שהמערער יזכה בכספי ירושה. לפיכך התבקשה דחייה, כדי לאפשר למערער להתארגן במסגרתו של המצב החדש שנוצר ולפרוע את חובו למתלוננת. בגדר כך גם התבקש צירופה של המתלוננת כמשיבה בערעור, והדיון הבא התקיים בנוכחות המתלוננת.

5.         בדיון מיום 18/3/08 מסר בא כוח המערער, כי עורך הדין המטפל בנושא הירושה העריך שנדרשים כ- 30 יום להסדרת העניינים הפורמאליים הכרוכים בכך. בא כוח המערער טען במועד הנ"ל לגופו של ערעור, לאחר שהמדינה התנגדה לדחייה נוספת, וחזר על עיקרי הטענות המפורטות לעיל.

לעניין הפיצוי בו חוייב המערער נטען, כי הסכום, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/6/01, חרג, במועד מתן גזר הדין, מהסכום המירבי שניתן לחייב בו כפיצוי בהליך פלילי
(228,000 ש"ח), ובא כוח המערער לא התנגד שהפיצוי יעמוד על הסכום הנ"ל ליום גזר הדין ומאותו מועד יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בהודעה שנמסרה בכתב ביום 20/3/08 מסרה באת כוח המשיבה מס' 1 כי גם היא מסכימה שגזר הדין יתוקן כאמור.

מאז הדיון הנ"ל לא התקבלה כל הודעה על תשלום סכום נוסף על חשבון הפיצויים, אף כי הדחייה במתן גזר הדין איפשרה למערער לפעול בנושא זה.

6.         קבלתו במרמה של סכום עצום, ביחס למשאביה של המתלוננת, שעמד על 244,600 ש"ח לשנת 2001, כשמדובר באישה קשת יום, אם חד הורית שנתנה אמון רב במערער, הוא מעשה חמור עד מאוד. הנזק הרכושי שנגרם למתלוננת הוא עצום ובצידו נזק נפשי שנובע מהפרת האמון שנתנה במערער ומערעורה של תחושת הביטחון של המתלוננת, אשר נפלה קורבן לניצול ציני על-ידי מי שבטחה בו. העובדה שאין לפנינו מעשה "עוקץ", כפי שחזר והדגיש הסנגור, ושהמערער אינו כופר בחובתו להשיב את הכספים, אינה מקהה אלא במעט מחומרת העבירה. מה הועילה למתלוננת נכונותו המילולית של המערער להשיב לה את כספה, כשעד עתה, כ- 7 שנים ממועד העברת הכספים לידיו, מרבית הסכום לא הוחזר למתלוננת.

לא למותר להזכיר, כי שירות המבחן התרשם, כי הגם שהמערער לוקח אחריות למעשיו, הוא מתאר את המעשה בשונה מהאמור בכתב האישום, בהדגישו כי עוד בעת שנטל את הכספים מהמתלוננת, כוונתו הייתה להחזירם (בכך, כמדומה, מפחית המערער ממרכיב המרמה שבמעשיו). שירות המבחן, אגב, המליץ על עונש מאסר בעבודות שירות לתקופה קצרה בכפוף להחזרת הכספים קודם למתן גזר הדין, המלצה שכבר אינה רלוונטית.

בנסיבות אלה, לאחר ארכות חוזרות ונשנות שניתנו למערער להסדיר את תשלום הפיצוי, בבית משפט השלום ובמידת-מה גם בערכאת הערעור, אין עוד משקל רב לטענתו, לפיה מאסרו בפועל אך יכביד על האפשרות המעשית להחזיר את הכספים. כזכור, בעת שהוצג הסדר הטיעון לבית משפט השלום, לפני למעלה מ- 3 שנים, הוסכם, שמלוא הסכום ישולם למתלוננת עד ליום 20/6/05. נקודת המוצא היא, איפוא, שהפיצוי לא שולם, למעט סך של 53,000 ש"ח.